הצביעות האירופית

אלן בייקר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אלן בייקר

כוונתן המוצהרת של הנחיות האיחוד האירופי - המתנות מימון, סיוע וכל שיתוף פעולה עם גורמים ישראליים בהצהרה שלפיה אין להם קשר ישיר או עקיף להתנחלויות - היא להבטיח כי יכובדו עמדות האיחוד, שבהתאם למשפט הבינלאומי אינן מכירות בריבונות ישראל בשטחים הכבושים. כלומר, הסכמים הנעשים עם גורמים ישראליים יחולו רק על השטח הריבוני הישראלי, המוכר על ידי האיחוד האירופי - בתוך גבולות 1967. מאחורי הנחיות האיחוד עומדת הנחת היסוד ולפיה אין להכיר בכל שינוי בגבולות 1967, ״אלא לאחר הסכמה בין הצדדים״.

אלא שאם האיחוד האירופי מצהיר כי הוא נכון להכיר בכל גבול שיוסכם על ידי הצדדים - כי אז לא ברור כלל מדוע מצא לנכון לנקוט בימים אלה, שבהם אנו עומדים לקראת חידושו של המשא ומתן, צעד שלמעשה מנסה להכתיב מראש את תוצאות אותו מו״מ - שכן סוגיות כמו מעמד השטחים, ההתנחלויות, הריבונות הישראלית בירושלים וברמת הגולן, תלויות במיקום הגבול כפי שיוסכם על ידי הצדדים.

נראה שהקיבעון האירופי נגד ישראל בכלל ונגד ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון בפרט, הבא לידי ביטוי בהנחיות האחרונות של האיחוד או בפעלתנות החרוצה והאובססיבית שבה הם מסמנים מוצרים - חורגת מכל פרופורציה ומכל הגיון ותבונה מדינית ומשפטית. קיבעון זה מבליט ביתר שאת את הגישה המפלה של האיחוד האירופי כלפי ישראל, בהשוואה למקומות אחרים בעולם שבהם האיחוד איננו מקפיד כך על קוצו של יו”ד מבחינה משפטית, מדינית או מוסרית.

דפוסי הפעולה של האיחוד ונטייתו להבליט את עמדותיו ביחס לנושאים ספציפיים הנמצאים על שולחן המו״מ, נתפשים כמוזרים עוד יותר - מבחינה משפטית ומדינית - לנוכח מעמדו כחבר בקוורטט (ביחד עם רוסיה, ארצות הברית והאו״ם), שאמור ללוות את המו״מ ללא משוא פנים.

האיחוד אף חתום כעד על הסכם הביניים הישראלי־הפלסטיני מ–1995, המכונה ״אוסלו 2״ והמהווה מקור סמכות לעצם קיומה של הרשות הפלסטינית. הסכם ביניים זה הוא המסגרת היחידה המתווה את מכלול היחסים בין הרשות לבין ישראל, ויש בו פירוט של תחומי הסמכויות המוסכמות בשטחים של שני הצדדים וגם של הנושאים שעל שולחן המו״מ.

ואם נלך לעבר הרחוק יותר, הרי יש לזכור שמדינות אירופה הן שניסחו ואימצו ב–1967 את החלטת מועצת הביטחון 242, הקוראת לכינונם של ״גבולות בטוחים ומוכרים״ בין ישראל לשכנותיה.

יש, אם כן, ניגוד ברור בין ההתנהגות המצופה מהאיחוד האירופי כמתווך אובייקטיבי, שחתום על הצהרות המכירות בכך שהגבולות הסופיים בין הצדדים, על כל השלכותיהם, עדיין לא נקבעו וצריכים להיקבע במו”מ ביניהם - ובין עמדותיו המוצהרות, הרואות בקווי שביתת הנשק את הגבול ובהתיישבות - פעולה לא חוקית.

המסקנה היא, שפרסום הנחיות האיחוד הוא למעשה ביטוי להזדהות עם הפלסטינים ומטרתו להשפיע - והוא אכן משפיע - על המו״מ. צעד כזה אינו עולה בקנה אחד עם התפקיד של האיחוד כגורם האמור ללוות את המו״מ והוא מעורר ספקות לגבי מידת הגינותו של האיחוד האירופי ויכולתו להמשיך לשמש כחבר בקוורטט וכגורם המעורב בתהליך המדיני.

האמת היא, שלאיחוד האירופי אין מונופול על צביעות, חד־צדדיות וחוסר יושר. כל המדינות מעדיפות לשלם מס שפתיים לכיבוד המשפט הבינלאומי ועקרונות המוסר והצדק, אבל לפעול לפי אינטרסים פוליטיים, אפילו במצבים שבהם באמת יש כיבוש ודיכוי. כך

האירופים ומדינות אחרות אינם ממהרים להטיל מגבלות מימון ואינם מסמנים מוצרים של היישובים וההתנחלויות שהקימה טורקיה באזורים הריבוניים של קפריסין הכבושים על ידה, שבהם מתגוררים מתנחלים אירופים ואמריקאים, בווילות שהוקמו בשטחים השייכים לאזרחי קפריסין. סנקציות לא הוטלו גם על סין השולטת בכוח על שטחי טיבט וקסינג׳יאנג, תוך דיכוי לעתים אלים ואכזרי של העם הטיבטי והעם האויגורי. כשרוסיה פלשה לחבל אבחזיה ב-2008, והקימה שם התנחלויות, האיחוד האירופי בחר שלא לדרוש ליישם שם את הדין הבינלאומי ולא הטיל מגבלות או סימן מוצרים רוסיים. גם הודו נהנית מן ההפקר הבינלאומי בחבל קשמיר.

וברור, כמובן, שהאיחוד לא יטיל מגבלות על מלגות ומחקרים שמממנת צרפת בפולינזיה הצרפתית, בשל המאבק לעצמאות של העם הפולינזי, או בהתנחלות הצרפתית בקלדוניה שבאוקיינוס השקט.

המסקנה המתבקשת היא שהאיחוד האירופי והקהילה הבינלאומית נוקטים איפה ואיפה בגישתם כלפי ישראל ומעמדה בשטחי הגדה המערבית. ניתן כמובן לשאול ממה נובעת גישה זאת, אך בכל מקרה, ברור שהיחס המפלה הזה מערער את יומרת האיחוד לניקיון כפיים בכל הנוגע למעורבותו במו״מ בין ישראל והפלסטינים.

באותה מידה, מן הראוי ש–28 מדינות האיחוד ישאלו את עצמן אם הגוף הזה אכן מייצג נאמנה ומשקף במדיניות החוץ שלו ובהחלטותיו ובמעשיו את האינטרסים האמיתיים שלהן.

עו״ד בייקר, שגריר בדימוס, שימש כיועץ המשפטי של משרד החוץ ושגריר ישראל בקנדה. היום הוא מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור, ועומד בראש האגף לפעילות בינלאומית של הפורום המשפטי למען ישראל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ