החדרנית המושפלת ונתניהו החזק

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

בסוף את מי יפטרו (תמונה). בבית המלון שבו אני מתארח אמרה אחראית משק הבית לאחת החדרניות שהיא מטומטמת. שאם היה לה פטיש חמש קילו היא היתה דופקת לה אותו על הראש. זה היה בשבע בבוקר. החדרנית עוד היתה מנומנמת. יום קודם היא עבדה מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. היא עמדה שם, אשה מבוגרת, לפחות 50, לבושה בבגדים לבנים שמבקשים ליצור תחושה של סטריליות. האחראית שעמדה מולה לעסה בפה פתוח קרואסון שוקולד. החדרנית חייכה חיוך מובס. היא אמרה לה שהיא מצטערת ושזה לא יקרה שוב. אחר כך היא גילגלה את עגלת השירות השחורה לעבר החדר הראשון בשורה. והרי מה יכולה היתה לעשות, לצעוק על האחראית המדושנת בחזרה? להגיד לה שתסתום את הפה? לאחל לה שתיחנק עם הקרואסון שלה? לתפוס אותה בדש החולצה ולהגיד לה שאם היא עוד פעם אחת תדבר אליה ככה אז היא תתקע לה את הראש בתוך האקווריום הגדול? בשביל להתפרנס צריך לדעת לשתוק. לחטוף את הגועל נפש האנושי הזה ולבלוע. למה? כי בני אדם צריכים לאכול, להאכיל ילדים. כי "בסוף" - כמו שהחדרנית אמרה לאיש אחד שכמעט כפה עליה להתלונן ו"לעשות רעש" - "בסוף את מי יפטרו?"



  

 חזק, חזק, חזק. הדבר הראשון שהיה חשוב למשרד ראש הממשלה להקרין, מיד אחרי שראש הממשלה התעורר מהניתוח, הוא שנתניהו חזק. זו השפה, אלה הדימויים הוויזואליים. לא "בסדר", לא "עבר בשלום", לא "צריך להתאושש". כאילו הוא לא התפתל מכאבי בטן, כאילו לא נותח בהרדמה מלאה, כאילו בתוך תוכו, מתחת לשכבות האיפור והתדמית, לא הציף אותו הפחד הכל כך בסיסי שאולי זה הסוף. אומרים לנו: מה שקורה מתחת לשכבות האיפור לא רלוונטי, לא קיים. כשראש הממשלה הודה לציבור, הוא אמר שהוא כל הזמן דואג לשלום הציבור ולביטחונו. כלומר, הוא זה שדואג לאחרים. דואג שווה "חזק". מנהיג צריך להיות חזק. את אותו דימוי באו לשרת גם התמונות מאימון הראווה של ברצלונה ביפו. בתמונה אחת נראה ראש הממשלה קושר את שרוכיו של ילד קירח. בתמונה אחרת הוא נראה מחבק את אותו הילד. מחלה שווה "חלש". בעומק התמונות האלה, מה שיש זה חוזק (רה"מ) על רקע חולשה מובהקת (הילד); האיש הבריא, החסון, תורם מהחוזק שלו.



 בישראל אוהבים ראש ממשלה חזק. במובן מסוים ההבנה הזאת היא ההברקה של “ביבי”: עוד בבחירות 96' הוא הבין שלישראלים יש צורך כמעט נואש להרגיש שהמנהיג שלהם "חזק", “נחוש”, "לא מתכופף". מאז הוא מעצב את עצמו על פי הצורך הזה. גם דימוי "הסבא החכם" של אריאל שרון היה ביטוי לחוזק. ההברקה שם היתה לקחת את שרון (101, מלחמת לבנון הראשונה), ולהוסיף לו מתינות. חוזק הוא חלק מהותי ביצירת דימוי "נכון" למנהיג ישראלי. "דמעות", התרגשות, הן מכת מוות. דמעות שווה רכרוכי, רופס, מישהו שיתמוטט בזמנים הקשים. התודעה הישראלית מכוונת תמיד ל"זמנים קשים". אגב, דימוי המנהיג של אהוד ברק קרס בדיוק במקומות האלה: הוא נתפש כמתוחכם, זדוני, לעתים אפילו אכזרי, אבל אף פעם לא כ"חזק". אפשר לייחס את זה לקול, למבנה הגוף אולי אפילו לבקשת הסליחה ההיא ("עדות המזרח").



 ובסוף אתה מסתכל על התמונות האלה שאומרות: שום דבר לא יכול לפגוע בי, ואתה שומע את המלים האלה שכל מטרתן היא הקרנת כוח, ואתה מבין שמשרד ראש הממשלה לא משקיע בזה סתם, שהוא מנסה לענות על צורך תודעתי־פסיכולוגי של הציבור. אם הם היו חושבים שראש ממשלה בכיין זה מה שהציבור אוהב, אז היינו רואים אין־סוף תמונות של ביבי מוחה דמעה. ואתה שואל את עצמך, מה אומרת עלינו ההערצה הזאת ל"חזק", ל"לא מתכופף" - על הבגרות שלנו, על היכולת שלנו להקשיב, להתפשר, להתפתח. והתשובה ידועה, ידועה מדי.



 Yair.assulin@gmail.com

נתניהו יוצא מבית החולים. חזק ונחוש צילום: קובי גדעון, לע”מצילום: קובי גדעון / לע"מ

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ