יאיר אסולין

בסוף את מי יפטרו (תמונה). בבית המלון שבו אני מתארח אמרה אחראית משק הבית לאחת החדרניות שהיא מטומטמת. שאם היה לה פטיש חמש קילו היא היתה דופקת לה אותו על הראש. זה היה בשבע בבוקר. החדרנית עוד היתה מנומנמת. יום קודם היא עבדה מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. היא עמדה שם, אשה מבוגרת, לפחות 50, לבושה בבגדים לבנים שמבקשים ליצור תחושה של סטריליות. האחראית שעמדה מולה לעסה בפה פתוח קרואסון שוקולד. החדרנית חייכה חיוך מובס. היא אמרה לה שהיא מצטערת ושזה לא יקרה שוב. אחר כך היא גילגלה את עגלת השירות השחורה לעבר החדר הראשון בשורה. והרי מה יכולה היתה לעשות, לצעוק על האחראית המדושנת בחזרה? להגיד לה שתסתום את הפה? לאחל לה שתיחנק עם הקרואסון שלה? לתפוס אותה בדש החולצה ולהגיד לה שאם היא עוד פעם אחת תדבר אליה ככה אז היא תתקע לה את הראש בתוך האקווריום הגדול? בשביל להתפרנס צריך לדעת לשתוק. לחטוף את הגועל נפש האנושי הזה ולבלוע. למה? כי בני אדם צריכים לאכול, להאכיל ילדים. כי "בסוף" - כמו שהחדרנית אמרה לאיש אחד שכמעט כפה עליה להתלונן ו"לעשות רעש" - "בסוף את מי יפטרו?"


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ