דיוק שווה "פלצנות"

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אסולין


 השפה העברית מידרדרת. זה דבר ידוע, ברור. פעם היו מדברים עליו בלי סוף, היום הרבה פחות. כאילו יש איזו השלמה, הרמת ידיים. כאילו השיח הציבורי אומר: "יש דברים חשובים יותר". ולא, אל תגידו: שפה חיה היא דבר משתנה, מתפתח, מלים מחליפות מלים, המציאות יוצרת מלים חדשות, טמפרמנט מעצב דרכי ביטוי. זה נכון. אבל לא בזה מדובר. לא בחדשנות מול שמרנות, לא בקושי להתמודד עם שינויים. במה מדובר? תחושה מובהקת, כמעט "מדעית", שהשפה העברית, ה"ישראלית", הופכת בשנים האחרונות חלולה יותר. שטוחה יותר. לא מדובר בביטויים חדשים שמחליפים ביטויים ישנים, לא במוסיקה אחרת, לא ב"זווית חדשה", אלא בהתרוקנות ממש: מלה יוצאת מהשיח, ושום מלה אחרת לא באה במקומה. דרך ביטוי מסוימת נתפשת כמיושנת, ושום דרך ביטוי אחרת לא מופיעה במקומה. ביטויים, רגשות, ניואנסים, נדחקים לשוליים ונמחקים. התחושה היא של צמצום אפשרויות הביטוי, של צפיפות, של מחנק. התחושה היא שהעברית הפכה ל"קווים גסים": עצוב־שמח, טוב־רע, נכון־לא נכון. אין מקום למורכבות.


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ