העיוורון של "מחנה השלום"

ישראל הראל
ישראל הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ישראל הראל
ישראל הראל


 גם בקרב החוגים ששוללים את האופציה הצבאית מקנן, מן הסתם, החשש שמא האיראנים, לאחר שתיעתעו בעולם כשני עשורים, ימשיכו לתעתע גם לאחר מתקפת החיוכים של המשטר החדש, ולהרוויח זמן. מניין נובעת, אם כן, החמיצות – ואף העוינות - שבה הגיבו חוגים אלה על דבריו של ראש הממשלה באו"ם?



 רבים מאמינים בדרכו הדיפלומטית של ברק אובמה. האין זה אינסטינקט אלמנטרי לנקוט כלפיו גם קמצוץ זעיר־זהיר של "חשדהו", ולתמרצו בהצהרה דוגמת "אם ניאלץ, נפעל לבד"? הרי לא אחת התברר שבענייני אזורנו עיני הנשיא האמריקאי אובמה, ולא רק בנושא האיראני (נאום קהיר, למשל), עצומות לרווחה. זאת ועוד: נניח שחסן רוחאני ראוי לקרדיט המוענק לו. הרי פועלת כנגדו, כמדווח, אופוזיציה רבת עוצמה, כמו משמרות המהפכה ורבים מכוהני הדת. האם לא רצוי (טקטית, טקטית) שישראל תכריז בתקיפות: עד שלא יוכח שאיראן מפסיקה להעשיר אורניום ולייצר מים כבדים, לא ישקוט ולא ינוח לפחות גורם אחד – הקורבן העיקרי של הפייסנות בעולם?


תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ