כלואים בשכבות "אחי" "ומאמי"

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אסולין

האנשים ברחוב הולכים קדימה. הידיים שלהם זזות בקצב הליכתם והם נעים צעד קטן ומהיר אחרי צעד קטן ומהיר. המבט שלהם נחוש, יעיל, תעשייתי. כמעט אצל כולם הוא מרוכז באיזו נקודה באופק. כמעט אצל כולם זו אותה נקודה. מה הנקודה? אף אחד לא באמת יודע. אולי בעצם יש כאלה שיודעים, אולי יש כאלה שהדרך ברורה להם לחלוטין, שהמבט הנחוש בעיניים שלהם באמת מעיד על נחישות והוא לא סתם הצגה של נחישות, כלומר, של תכלית. אולי. לפעמים אנשים שיודעים את הדרך באופן מלא מסוכנים הרבה יותר מאנשים שמחפשים אותה. לדעת את הדרך זה לא יותר מאשליה, אני חושב. אי אפשר "לדעת" את הדרך. אין כזו באמת. היא נוצרת בכל רגע מחדש. החוכמה היא להסתכל כל הזמן מסביב, להקשיב, לגרד סימנים למשהו שאולי הוא הדבר עצמו. רוב אלה שהולכים לא מקשיבים, לא מרימים את הראש. התודעה שלהם מרוכזת בהוראה אחת: "קדימה". אין מקום לפליאה. אין מקום להשתוממות. "השתוממות" נהפכה לקיטש. למלה חסרת הצדקה. גם פה פעור. מצב התודעה שלנו אומר שאין על מה להשתומם, שאין על מה לפעור את הפה. מי שמשתומם חייב לעצור רגע בתנועה הזאת קדימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ