הבת שלי עושה אותי פמיניסט
הילדה שלי בת ארבע וחמישה חדשים. זו זכותה, אמא שלה ואני לא מתווכחים אתה על זה. אנחנו רק דואגים לה ומשתדלים לראות את עולמה הנבנה מנקודת מבטה. זה סוד הקסם של אמנות הניווט ההורי. בינתיים נראה שאנחנו מצליחים, היא ילדה מאושרת וסקרנית.
והנה בשבועות האחרונים - קצת לפני שהסבירו בגן מה זו הסירנה שמייללת בעשר בבוקר ולמה כולם ברחוב משחקים עמודו - התוודעה בתי לסיפור חג הפסח. הילדה שלי מאוד אוהבת סיפורים, לכן היא ביקשה שאספר לה את סיפור הפסח שוב ושוב. בעיקר את החלקים האלימים. כשהגענו לראשונה לשלב הסנה הבוער באש היא ביקשה שאספר כמו בגן: "אלוהים דיבר אל משה ואמר לו ׳לך אל פרעה ואמור לו שלח את עמי׳". קסם נקודת המבט הילדית היכה בי לפתע. הנה הילדה שלי גדלה לעולם שבו הכוח העליון, האחד והיחיד, זה שאין בלתו - הוא זכר! אולי היא עוד לא רואה, אבל בעולם כזה היא לנצח תהיה משנית.