להתראות ישראל, ותודה על כלום

קרול דניאל כסברי
קרול דניאל כסברי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרול דניאל כסברי
קרול דניאל כסברי

אחרי 15 שנות המתנה, סוף סוף התחלנו, בעלי ואני, לחיות את חיינו יחד. עזבנו את ירושלים לצמיתות.

אני פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית וגדלתי בנצרת. בעלי גם הוא פלסטיני, אבל בניגוד אלי, הוא אינו אזרח ישראלי. למעשה, הוא אינו אזרח של שום מדינה בעולם.

פגשתי את בעלי, אוסמה כסברי, ברמאללה ב–1997, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית. החיבור בינינו היה מיידי. אחרי הפגישה הראשונה דיברנו שלוש שעות תמימות בטלפון — על החיים, על זהות, על שפה, על בית. בתוך שנה היינו נשואים. התחלנו את התהליך של בניית חיים נורמליים יחד, וב–1998, זמן קצר לאחר נישואינו, הגשנו בקשה ל"איחוד משפחות", הליך המקנה לזר הנשוי לישראלי אפשרות לקבל תחילה מעמד של תושב ארעי, ובהמשך מעמד של תושב קבע או אזרח. במשרד הפנים בנצרת נמסר לנו שהתהליך פשוט למדי: עלינו להתגורר בגבולות מדינת ישראל, לשלם מסים ולציית לחוקים, ובתוך ארבע שנים יוכל בעלי לקבל מעמד של תושב קבע. האמנו לדברים, ופעלנו בהתאם להנחיות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ