בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתראות ישראל, ותודה על כלום

472תגובות

אחרי 15 שנות המתנה, סוף סוף התחלנו, בעלי ואני, לחיות את חיינו יחד. עזבנו את ירושלים לצמיתות. אני פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית וגדלתי בנצרת. בעלי גם הוא פלסטיני, אבל בניגוד אלי, הוא אינו אזרח ישראלי. למעשה, הוא אינו אזרח של שום מדינה בעולם. פגשתי את בעלי, אוסמה כסברי, ברמאללה ב–1997, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית. החיבור בינינו היה מיידי. אחרי הפגישה הראשונה דיברנו שלוש שעות תמימות בטלפון — על החיים, על זהות, על שפה, על בית. בתוך שנה היינו נשואים. התחלנו את התהליך של בניית חיים...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו