איך למדתי לאהוב את גדעון לוי

אורין מוריס
אורין מוריס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורין מוריס
אורין מוריס

אני זוכר כמה שנאתי את טוריו של גדעון לוי כשהייתי חייל, וגם כמה שנים אחר כך. הייתי שב הביתה מחברון ומכל מיני יישובים של זורקי אבנים, כמו אל־ערוב, חלחול ובני נעים. ובשבת, כשהייתי מגיע סוף סוף לקרוא עיתון בבית הורי, הייתי נאלץ להיתקל בטורים של גדעון לוי, "אזור הדמדומים" במוסף "הארץ".

כל מה שראו שם תמיד זה ערבים: ערבי בן ארבע בלי יד, וערבי בן עשר בלי רגל. אמא בוכה בלי עיניים, ואבא שנפתח לו הראש מפגיעה ישירה של מטול רימוני גז, שאמור בכלל להיירות בכינון עקיף. הייתי רואה את זה ומתעצבן ונחלש. החסר ערבים אנוכי? כל היום היינו רודפים אחריהם בג'יפים. במרחב החברוני היו לי די ערבים משלי. הייתי כבר חולה מערבים. והטור של לוי נראה לי כמו מחלה בראש. כך חשבתי כשהייתי בתחילת שנות ה–20 שלי. וכך חושבים, אני מניח, כל שונאיו של לוי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ