שמאלנים, תירגעו

צליל אברהם
צליל אברהם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צליל אברהם
צליל אברהם

אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, ואף על פי כן אני יכולה לומר בביטחון שזה היה אחד הרגעים הטובים והמשמעותיים בחיי: דברים הצטברו זה על גבי זה, עד שהתבהרה בי ההבנה שלעולם לא אעזוב את ישראל.

הסיבות פחות משנות — שילוב של אופי, אידיאולוגיה ונסיבות חיים, כמו אצל כל אחד, שמהגר או שלא מהגר. ההבנה שיש חיים טובים יותר במקומות אחרים, אבל החיים הכי טובים שיכולים להיות לי הם כאן, הידיעה שכאן נולדתי וכאן אמות, היתה בשבילי עוגן יציב בחודש החם, האלים והמחניק הזה. הישראלים הלכו והשתופפו תחת האזעקות, הבשורות הרעות והנטל הכלכלי, הסובלנות לדעות נגד המלחמה היתה כמעט אפסית, והשמאל, בתגובה, פשוט נכנס להיסטריה. כמעט כל מי שאני מכירה מהחוגים הביקורתיים והשמאלניים כסס את ציפורניו בייאוש ובזעם. הם חזרו ותהו למה הם לא חיים במדינה אחרת, שוחרת שלום וחופש ביטוי, התאבלו וקוננו על החיים כאן שלא מגיעים להם ולילדיהם. כשהחלו להגיע התמונות הקשות מעזה, הוצמדו סופית זו לזו המלים "פשיזם" ו"טבח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ