צלמת מלחמה

אורנה רינת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורנה רינת

בשביל המתפתל בין חורשות ושטחים חקלאיים נרחבים, בשעת לילה מאוחרת, הולכים לבדם בחור ובחורה. מתחילים עם המינק? היא שואלת, לא, שועלים, הוא אומר, או, אלוהים, היא אומרת, פני הילד היפים והעדינים שלה מתוחים, אבל היא מרכיבה את המצלמה במקצועיות, במהירות. עוד לפני שרואים משהו — שומעים. פתאום האוויר מתמלא בצעקות ויבבות, והמראות מתגלים: עשרות כלובים זעירים ניצבים על כלונסאות, ופולטים צווחות ובכי ללא הפסקה. קשה מאוד לתאר את הצעקות הללו, חלקן נשמעות בקצה האוקטבה, כאילו מי שהשמיע אותן הוציא אותן ישר מנשמתו. אחת גוועת ומיד השנייה באה. כאילו הם קוראים למישהו או למשהו. והרי לא תמיד יש כאב פיסי, מנין באה הצעקה אפוא? הם מבקשים, אבל מאף אחד, משום נמען. ומעל לכל מרחפת יללה גבוהה אחת — שנדמה שנהפכה לישות בודדת בפני עצמה, והיא חוזרת שוב ושוב כמו קינה שיצאה מדעתה — שמשמיעה חיה אחת, בקצב קבוע, בגובה צליל קבוע, כאילו מישהו לחץ על כפתור, והיא לא מסוגלת להפסיק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ