איריס לעאל
איריס לעאל

אני זוכרת את הרגע שבו שמעתי את "שמחות קטנות" בפעם הראשונה; את המבעים המשתנים של הגיטרה רוחשים בפתיחת השיר, מאזכרים אפשרויות למוסיקה לטינית, ואת צלו העמום של אקצנט מזרחי, הולך ומתגבר, עד שלבסוף לוקח את כל השיר בסערה. אני זוכרת את קולו המוכר והאהוב של מיכה שיטרית פותח את הבית הראשון, ואת הקול החדש, המרטיט, מתגנב מאחוריו ומתלפף עליו כהרף עין כמו קיסוס על גזע עץ עתיק. ואז, כשהגיע הפזמון, כבר היה ברור לי מעל לכל ספק שאני שומעת את הדואט הכי יפה שנוצר במוסיקה הישראלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ