ניבה לניר
ניבה לניר
ניבה לניר
ניבה לניר

הפקת הפארסה, "פְּרָס", שעלתה בימים האחרונים בתיאטרון נתניהו בבכורה עולמית, הצטרפה לעונה עשירה במיוחד: שלוש הצגות בכרטיס אחד. השתיים הנוספות — "המדינה זה אני", שרצה כבר שש שנים, והשלאגר מ–96', שמשתבח עם השנים, "מתחת לכיור של שרה". יוגש נתניהו לפרס ישראל לתיאטרון, או לפרס היצירה הציונית, או לשניהם.

אני מודה, כשפרצה "פרשת הפרס", דווקא אז, הרגשתי שחטפתי אגרוף בפרצוף, מלווה ביריקה. טירוף טירוף, אמרתי לעצמי, אבל עד כדי כך? כן, חזרו ונשמעו הקולות: "ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר". אבל השיטה הזאת — שנוסתה לא רק ברוסיה, אלא גם בסין ובגרמניה, בקמבודיה, במרכז אירופה ובאפריקה — הניבה, תמיד, תוצאות הפוכות: ככל שהיה רע יותר, היה רע עוד יותר. אז איך אצלנו ממשיכים לקוות שאם נתניהו ימשיך וינהג כנתניהו — נתניהו יפיל את נתניהו; ואם לא, אז החרם האירופי ידפוק את היצוא הישראלי, שיפיל את הכלכלה, יפיל את נתניהו; ואם לא אירופה, אז חורבן היחסים עם ארה"ב, אין־ווטו באו"ם, וקיצוץ בסיוע הביטחוני והכלכלי — הם בטח יפילו את נתניהו?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ