לקבור את נשאת מלחם עכשיו

עלית קרפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עלית קרפ

על רצפה בת איה, פילגש שאול מספר המקרא, שישבה ליד גופות בניה, שאותם הקריב דוד לגבעונים כדי לחתום אתם על הסכם שלום, "מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה" (שמואל ב כא, י), ובמלים אחרות, היא ישבה ליד גופות בניה מתחילת הקיץ עד היורה. היא היתה אשה בודדה, שהצטרכה להגן לא רק על הגופות, אלא גם על עצמה מפני טורפים מזדמנים, ומפני איומים אחרים שעלולים להיקרות על דרכה של אשה בודדה שחיה במשך קיץ שלם באוהל בשדה. למה עשתה זאת? כי רצתה להגן על גופות בניה ולהביא אותן לקבורה. רצפה בת איה לא צייתה רק לאינסטינקטים שלה כאם, אלא לציוויים עמוקים בהרבה, שהם חלק מהתרבות שהתפתחה סביב אגן הים התיכון, שפעם, מי היה מאמין, היה מולדת הספרות, המוסר והצדק. על פי הציוויים הללו, המת הוא מת ויש לקבור אותו. הקבורה היא אחד מסימני ההיכר של האדם, להבדילו מבעלי החיים, והיא קודמת לכל דת, והסירוב לקבורה כמוהו כשבירת טאבו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ