איך המדינה מתעקשת לפנות

אלי בכר ותאבת אבו ראס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי בכר ותאבת אבו ראס

מעטים המקרים המדגימים בצורה כה חדה ובהירה את יחסה של המדינה — על ראשיה, פקידיה ושופטיה — לאוכלוסייה הערבית־הבדואית בנגב, כמו המקרה של עתיר־אום אל־חיראן. זהו מיקרוקוסמוס של התנהלות אטומה וכוחנית.

תושבי עתיר־אום אל־חיראן הועברו אל הכפר ממקום ישיבתם, באדמות של קיבוץ שובל, בשנת 1956 בהוראה מפורשת של המושל הצבאי לנגב. על כך אין ויכוח. מאז, במשך 60 שנה, לא הוסדר מעמד הכפר: לא נרשמו הזכויות של תושביו על אדמתם, הכפר לא חובר לרשת המים והחשמל, לא הוקם בו בית ספר, ואין בו שירותי רווחה או שירותים ממלכתיים או מוניציפליים כלשהם. חלק מתושבי הכפר עברו לחורה במהלך השנים, אך כאלף תושבים ממשיכים להתגורר במקום, והם רואים בעיניים כלות כיצד שכניהם היהודים, משפחה המתגוררת בחוות בודדים סמוכה, מחוברים במהירות למים וחשמל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ