סמאח סלאימה
סמאח סלאימה
סמאח סלאימה
סמאח סלאימה

מרואן דוירי היקר, במאמרך "אי נחת" תיארת בצורה נכונה ופשוטה את השיח בין שתי התודעות שחולקות את המרחב המשותף הזה — הפלסטינית והציונית־ישראלית ("הארץ", 30.3). כמאה שנה אחרי שהכל התחיל הגענו לאן שאתה מתאר ברגישות ובחוכמה כ"ייאוש ומבוי סתום".

ובכן, כמוך גם אני ערבייה. גם אני הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה העברית במשך שנים רבות והיום אני מדריכה סטודנטיות באוניברסיטת תל אביב. במהלך השנים, למדתי להכיר את החברה הישראלית ממרחקים שונים ובצל אירועים שונים, בעיקר דרך צעירות וצעירים בקפיטריה ובאמצעות חבורות סטודנטים השרועים על הדשא, שהקשבתי להם פה ושם, ומעט מאוד דרך הרצאות ומהדורות החדשות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ