יש לי בן אחד. לא יותר

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

אילו הרג בני פצוע מדַמם, הייתי עושה כל מאמץ לחלץ אותו ממאסר עולם על רצח, חלומות זוועה, פחד מנקמה. לכן תמכתי בו בכל לב כשלא התגייס: להגן עליו ממעשי פשע, וגם מהעֵדֶר, שמא ימהר לאמצו כבן.

יש לי רק בן אחד. רק לו אני קורא בני. לאחי אני קורא בשמו. לא אופנתי לדחות את הנדיבות הלשונית הזאת, "אחי", "אבא'לה", ושאר דרכים להפוך את בן השיח לבן משפחתך, אבל בכך העניין. לא במהירות שבה מאמץ הָעֵדֶר הסְמוּטְרִיצִ'י חייל, והופך את עצמו לקולקטיב מוחשי, כאילו איקונין בתהלוכת ייסורים של פסחא, אלא המהירות שבה עוברים בני אדם מהמשפחה המצומצמת שלהם, ומחילים את ערכיה העתיקים על הקולקטיב המודרני — מיליוני זרים המכונים ״עם״ (ולמרבה האירוניה, עוד בטרם התעצב כאוּמָה — עִם מכנה משותף, מוסדות, איגודים מקצועיים, תרבויות לוקאליות, נבחרת כדורגל אמיתית — התפרק, כמו יוגורט מקולקל, והפך לציבורים: צרכני הערוץ השני, פייסבוק, חדרי לידה פוֹלְקִיסְטִים (völkisch), טיולים מאורגנים ליוגוסלוויה וכו').