עכשיו, שמאל ישראלי אמיתי

יאיר אסולין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אסולין

מפלגת העבודה מתה. היא כבר היתה מתה, לא הרצוג הרג אותה. הפנים שלו בסרט של ענת גורן, שתיעד את הקמפיין בבחירות האחרונות, כבר הראו שמדובר באדם שמנסה לרקוד טנגו עם גווייה מאופרת: כבדה, כל הזמן נופלת. מה שהוא עושה בה עכשיו זה לכל היותר וידוא הריגה. וגם את הכדור הזה בראש היו מי שתקעו לפניו. ולמען האמת, זה לא מאוד חשוב מי הרג, ומתי, ומה היתה סיבת המוות וכו'. כשבחרו בהרצוג בבחירות האחרונות — מי שבחר, מי שהתרגש והרגיש שהולך לקרות פה משהו, כשהפתקים השתלשלו בקלפי — בחרו במפלגה ז"ל. אי אפשר להפוך מת לחי. המחשבה שכאילו דבר כזה אפשרי בעולם שלנו — היא ההדחקה האולטימטיבית. עכשיו נראה שאי אפשר יותר להדחיק. כלומר, אפשר, תמיד אפשר, ובכל זאת. לכן גם העיסוק בכן כניסה לממשלה, לא כניסה לממשלה, לא מעניין; גם העיסוק הזה הוא עיסוק מת. רוצה להיכנס, ודאי שרוצה, רצה כמעט מההתחלה. זו הדרך, אלה הפנים, אין באמת הבדלים משמעותיים. כל השאר אסתטיקה, עסקי אוויר, קשקוש. הדבר היחיד שיש בסיפור הזה, ב"כמעט כניסה" הזאת, הוא הפוטנציאל שגלום בו בעבור השמאל הישראלי. מה הפוטנציאל? להשתחרר סוף־סוף ממפלגת העבודה, מהדימוי הזה, מהמשקולת הזאת שרובצת כמו אבן במשקל חמש טון, מהאזיקים האלה שלא נותנים לידיים לגרד את הראש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ