איך אנחנו מעזים להתייאש בלי קרב

אורית קמיר
אורית קמיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורית קמיר
אורית קמיר

לפני כשבועיים פגשתי את רות, מכרה אוסטרית, אשת שמאל. היא היתה מבועתת מן האפשרות שמדינתה תבחר נשיא פשיסט המגלם את כל מה שזוועתי ומסוכן בעיניה. היא דיברה על כאב, אימה, מחשבות הגירה, אבל יותר מכל סיפרה על פעילותה הבלתי פוסקת: כיצד רצה מאולפן תקשורת אחד למשנהו, מאסיפה לאסיפה, מאירוע לאירוע.

הסיכוי להצליח במאבק היה, לדעתה, קלוש: המתמודד שכנגד היה מבוגר מדי (בן 72), שמאלי מדי (חבר מפלגת הירוקים) ולא מספיק כריזמטי. ומנגד, האימה מפני המהגרים, המצב הכלכלי הלא יציב והתהדקות האיחוד האירופי על חשבון הריבונות הלאומית — קנתה שביתה בקרב רבים (בעיקר גברים, בעיקר פחות משכילים). והנה, בזכות מאבק בשיניים ובציפורניים, ללא פשרות, כנגד כל הסיכויים, נבלם הסחף ומועמד השמאל הקשיש היה לנשיא. אמנם בהפרש של חצי אחוז מקולות הבוחרים — אבל הוא הנשיא. כשכתבתי בהתרגשות כדי לברך את רות, היא ענתה שהיא מאושרת ועייפה עד מוות: בחודש האחרון כמעט שלא נשמה, ובטח שלא ישנה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ