אם אין בזה דם — זה לא קיים

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

כשמסתכלים רגע על השיח הישראלי, על כלי התקשורת, על המרחב, נראה שהכל הפך פוליטי, שכבר אין שום דבר אחר. אם זה לא קשור לפוליטיקה או לחוק, אם זה לא עניין של ימין־שמאל, אם זה לא משהו מיידי, אם אין בזה דם — זה לא קיים. ונראה שכבר כמעט שאין מקום לרפלקסיה. כאילו כמעט שאין אפשרות לעצור ולשאול את עצמך למה, ומה כל המידע הזה שסביבנו אומר, מה אני אמור לעשות. ויש הרבה מידע. כל יום הכותרת של העיתון צועקת לעברך משהו מזעזע; מזעזע באמת. אם היה רגע להקשיב, להעמיק עוד חצי סיבוב פנימה, להפנים, להתעמת עם הרפלקס שמבקש לדחות, לבטל, אם רק היה עוד רגע כזה, יש סיכוי שהרחובות היו מלאים באנשים זועמים שמבינים שצריך לעשות פה שינוי אמיתי. אבל למי יש סבלנות להקשיב? כבר מזמן שחקו את הקשב של הציבור הישראלי. הכל מהר, חותך, אחד אחרי השני, ידיעה אחרי ידיעה, סקופ אחרי סקופ, ספין אחרי ספין, כמה שיותר זועק, כמה שיותר פרובוקטיבי — ככה יותר מוכר. להכניס ולהקיא. ומה שנשאר זה לכסות את הפנים. והעניין של הקצב הוא מהותי. במובנים רבים הוא הרי ה"פוליטי". פוליטי במובן של מיידי, של העיסוק המתמיד בצעד הבא, בתרגיל הבא, בהישרדות. הציבור מחקה את הנבחרים שלו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ