תקווה עכשיו

יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

הייאוש מחלחל, ונדמה שהוא כבר תופס מקום של קבע בראש, בלב, בתנועות הידיים. פחות ופחות בא־והולך. אני קורא את זה במיילים שמגיעים אלי, באנשים שניגשים ברחוב, ברשתות החברתיות, באמירות כמו: "מי שעוד צעיר, שיברח מפה", או "אני כבר לא קורא עיתונים, לא רואה חדשות. לא מכניס את הרעל הזה אלי הביתה". לא רק בתל אביב, ירושלים. לא רק במרכז. ואנשים אומרים את המלים האלה בכאב. אם פעם היו באמירות כאלה סוג של התרסה, רצון לזעזע, ניסיון לעורר, אם פעם היו בהן אולי אפילו איזו התפנקות, איזו התגנדרות באפשרות הזאת של, כביכול, להרים ידיים, היום ניכר שאלה פשוט ביטויים של ייאוש, ייאוש של ממש, חוסר יכולת לראות את האופק, ותחושה שאין באמת סיכוי לשינוי. בהקשר הזה השלטון הישראלי הצליח במובן העמוק ביותר. רף הציפיות ממנו הוא בגובה אפס. ולפני שבוע אמר לי מישהו שבבחירות האחרונות הוא כבר לא הצביע, לא הרגיש שיש לו בשביל מה. ורגע לפני שאמרתי לו שאם הוא לא הצביע אז אין לו זכות להתלונן, כי הוא בעצם הפקיר את המרחב לכוחות אחרים — עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הוא הוסיף, ספק לי, ספק לעצמו: "ובזמן האחרון, אני כבר אפילו לא מתלונן, גם זה נראה לי בזבוז, בשביל מה? כשהילדים אומרים משהו, אני אומר להם: ככה זה, ובעצם רוצה לומר להם: נכשלנו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ