בין קאנט לרבקה כרמי

יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

כמדי קיץ בשנים האחרונות, עם תום שנת הלימודים האקדמית נחשפות תוכניות הצמצומים של האקדמיה במדעי הרוח. שוב מדברים על שקיעה, על העובדה שאין כמעט נרשמים וכו'. ובאמת, מצב מדעי הרוח בישראל רע, מבחינת ה"נתונים" וגם מבחינת האווירה והמעמד הציבורי שלהם, זיהויים עם ה"אליטה". המדינה, כשלטון, כמערכת, כתפישת עולם, לא רואה ערך במדעי הרוח. צריך לכתוב על זה, שוב ושוב. די לחשוב על דיבורי המתמטיקה של נפתלי בנט, כדי להבין. מי שמדבר כל היום על זהות ולאומיות ויהדות, בסוף, כממונה על החינוך, דוחף לקיום ממוחשב של מספרים, נתונים, כסף. זה המשחק. הוא, שדואג רק להישרדותו, במהותו מאז ומעולם לא באמת מעוניין בהתקדמות, בשינוי, ברווחת העם במובן העמוק שלה. השלטון מעצם טבעו רוצה, במודע או שלא, לחנוק את מדעי הרוח, את לימודי ההיסטוריה והפילוסופיה והספרות והתנ"ך. כל אלה — כשהם טובים, מגשימים את ייעודם ומהווים באמת שער אל החשיבה האנושית, כשהם מעודדים ביקורתיות, אומץ להתבונן במציאות בעיניים — מאיימים על השלטון, מאתגרים אותו, מאלצים אותו לחשוב, להשתנות. הם מייצרים ציבור מודע. שלטון שונא שינויים, ושונא ציבור מודע. תן לו קיום ללא פנים, ללא משמעות, ללא מוסר — הוא ישפוך עליך כמה כסף שרק תרצה. אלא שהשלטון הוא לא העניין. העניין הוא האקדמיה. מה היא עושה כדי לחזק את מדעי הרוח? האם היא נלחמת כדי לייצר מציאות שבה היא יכולה להמשיך להתקיים, ליצור, להוות אופוזיציה, לחנך?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ