האמת בעדויות הנשים, לא בארכיונים

מירב אלוש לברון וסיון רג'ואן שטאנג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מירב אלוש לברון וסיון רג'ואן שטאנג

המאבק המתנהל בימים אלה נגד הכחשת פשע חטיפתם של ילדי תימן, מזרח ובלקן, הוא מעשה פוליטי רדיקלי רב־השראה. הוא מעמיד זיכרון מזרחי נגדי, המאתגר את הנרטיב השלטוני ומציג תביעה ישירה, העולה מקרב הנשים המזרחיות: הכרה לאלתר באירועי העלמת ילדיהן.

העדויות חושפות סיפורי לידה של נשים, שהופקעו על ידי שליחי השלטון באקט פטריארכלי כוחני, וזאת בשם ייצובו של סדר חברתי ומערכתי, המבוסס על היגיון הייררכי וגזעני. בעטיו של ההיגיון המעוות הזה הוצאו הנשים המזרחיות היולדות (יחד עם האבות והמשפחות) אל מחוץ לקטגוריה האנושית, משל לא היו בנות אדם, תוך לקיחת בעלות על גופן ועל החוויה הפיזית, הרגשית והרוחנית הכרוכה בלידה. העלמת הילדים גזלה מהן את ריבונותן כנשים יולדות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ