שני גרשי
שני גרשי
שני גרשי
שני גרשי

כמה שעות לפני שנפטר נחום היימן, האזנתי לשיר "תיבת הזמרה נפרדת" שכתב נתן אלתרמן והיימן הלחין. התאהבתי בשיר הזה לפני כשנה, ומאז שמעתי אותו עשרות פעמים. מה שאני אוהב בו, בין השאר, הוא האופן שבו השיר חוגג את החיים בדיוק כשם שהוא חוגג את המוות, שיר פרידה מתמשך מהחיים, שכל רגע בהם הוא מפגש ופרידה, שיר הנובע מתוך ההבנה שאי אפשר לחוות אותם במלואם ללא תודעת זמניותם, תודעת המוות. ויחד עם הזמניות הזאת, על פני הרצף העצום שבו חיינו אינם יותר ממעוף יונה חולפת, עפעוף ריס או שקיעת שמש אחת, בכל זאת משהו מאתנו נותר הרבה אחרינו, באבנים שמהן בנינו ספסל וישבנו לרגע, או שעליהן נופל גופנו פעם אחרונה, בחיים של מישהו אחר בהם נגענו. חי אדם ומסתת אבן ומניחה אחריו, מאות שנים אחריו בא אדם אחר ויושב עליה לרגע, ויש ביניהם משהו למרות שמעולם לא הכירו. מה שביניהם הוא החיים, התרבות האנושית. וכמו ספסל עתיק שבנה אדם ועליו מתיישב לרגע בדרכו הלך עייף וצמא דרכים, כך בעבורי השיר הזה שיצרו אלתרמן והיימן. תיבת הזמרה שלהם נפרדה, ועדיין ממשיכה אתי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ