יובל רבין
יובל רבין

חלק משמעותי מהשינוי שעוברת ישראל תחת ממשלות הימין הוא כתיבתה של היסטוריה חדשה, שמעוותת עובדות ידועות ומעלימה מידע בסיסי מהעבר. יותר מבכל מקום בשיח הציבורי, אותה מציאות אלטרנטיבית ניכרת באופן הברור ביותר כשמדובר בעובדות ומידע על הסכמי אוסלו, בעיקר, אלה הנוגעים בעניין הפלסטיני.

אם להעמיד דברים על דיוקם, מערכת הסכמי הביניים שנבעה מאוסלו לא חרגה מהקווים שעליהם חתמה ממשלת הליכוד עצמה עשור וחצי קודם לכן. ב"הסכם המסגרת לשלום במזרח התיכון", המוכר יותר כהסכם קמפ־דייוויד, ישראל הסכימה לנסיגה מהגדה המערבית ועזה, להקמת כוח משטרה מקומי חזק, ולפרק זמן של חמש שנים, שבו יידון הסכם הקבע בין נציגים ישראלים, ירדנים, פלסטינים ומצרים. עוד הסכימה ישראל, כי העקרונות שנקבעו מול המצרים יחולו גם על הסכמים בין ישראל לכל אחת משכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. חלק זה של ההסכם לא יצא לפועל בשל התנגדות הפלסטינים והירדנים. אבל ההתחייבות הישראלית לחזרה לגבולות 67' בזירות השונות, שהתקבלה בהנהגת ממשלת הליכוד, שרירה וקיימת עד היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ