עמיר פרץ, לא אהוד ברק

מירב אלוש לברון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מירב אלוש לברון

לקריאות לאהוד ברק לשוב למפלגת העבודה יש מכנה משותף: רק ברק יצליח להביס את בנימין נתניהו. הרצון (שהיה לאובססיה) לסלק את נתניהו, הוא המניע את השיח הציבורי והמפלגתי של האופוזיציה, והוא בולט גם בשיח הציבורי של מחנה המרכז־שמאל. לא הפוליטי המהותי, לא הבשורה, אלא תקווה עלומה לחיים אחרים.

מצד אחד פועל בחזית זו יאיר לפיד. כמנהיג פוסט־אידיאולוגי הוא מבסס את הקמפיין שלו על סמלים, שלשיטתו נתניהו שחק: "אחדות", "דיאלוג", "שותפות", "מנהיגות", "עתיד ישראלי", "ניקוי הפוליטיקה". זה נשמע טוב, זה אסתטי. לא מקרה הוא שלא דיבר, למשל, על השיטה הניאו־ליברלית שנתניהו מייצג, או על הסיבות לאי שוויון בחינוך. מן הצד האחר של חזית אנטי־נתניהו ניצבת מפלגת העבודה, שאף היא העמידה במוקד השיח שלה את נתניהו, אך לדעת מבקריה חטאה בכך שלא הצליחה במשימה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ