ננס בגנו

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

בשיא האינתיפאדה השנייה, ב–2001, גויסו כל תותחי השמאל הציוני — פרופסורים, שבדרך כלל מדושנותם היא אומנותם, ובעיקר סופרים — לסייע בקרב על דעת הקהל במערב. המוטיב המרכזי, אצל כולם, על פי המלצה מירושלים, היה "הסכנה לקיום ישראל כתוצאה מ'זכות השיבה'".

הם לא היו היחידים, כמובן. בצרפת הצטרף, למשל, כוכב הטלוויזיה, ברנאר אנרי לוי, וסיכם את דברי חברינו כך: "הייתי אומר, כמו עמוס עוז, שחריתת זכות השיבה בראש תביעותיו של אש"ף היא פרובוקציה טהורה, משום שהזכות, פירושה לא עוד מדינה פלסטינית אחת, כי אם שתיים: האחת כאן, מיד, בשטחים... והאחרת, אחר כך, בישראל עצמה, כאשר מיליוני פליטים יורשו לשוב ויהפכו את המדינה היהודית לארץ בעלת רוב פלסטיני" ("לה מונד", 4.6.2002). מאז, התבררה הדמגוגיה גם כלא־אמת. לא התביעה ל"זכות השיבה" הכשילה את המשא ומתן בקמפ דייוויד שנתיים קודם לכן, ולא היא היתה הגורם לאינתיפאדה הרצחנית. אבל החבר'ה לא חקרו. אמרו להם לכתוב, כתבו.