בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

15 שנות שכול לא הכינו אותי לרגע הזה

61תגובות

15 שנה עברו מאז איבדתי את בני דיוויד. אבל גם 15 השנים הללו, של פעילות למען פיוס וחיים משותפים עם הפלסטינים, לא הכינו אותי לרגע הזה ביום שישי האחרון בו הקשבתי לדבריה המרגשים של סוהא אבו-חדיר, אמו של מוחמד, שנשרף על ידי יהודים. אבו-חדיר עמדה על הבמה, מול 200 נשים ישראליות ופלסטיניות, ודיברה אלינו בשפה שרק אמהות יכולות להבין את מלוא משמעותה. אין תחרות בשכול. כל אחד ואחת מאיתנו ששכלו ילד, כאבנו הוא העצום ביותר שיכול בן אנוש לכאוב. אבל יכולתה של אבו-חדיר לדבר בפומבי על נסיבות מותו של בנה ולהתקדם...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו