כתיבה לא מצילה ממוות

איריס לעאל
איריס לעאל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איריס לעאל
איריס לעאל

לרות בן אשר

כשהיה באושוויץ פקד את פרימו לוי חלום בלהות חוזר; הנה הוא שב הביתה, אחותו, חברים וזרים רבים מקיפים אותו ומקשיבים לסיפורו. והוא מספר הכל על הצפירה שנשמעה ממרחקים כבת לוויה לייסורי עבודת הפרך, על המיטה הקשה, על הרעב המציק, על ביקורת הכינמת ו"על הקאפו שהכה אותי על האף ואחר כך שלח אותי לרחוץ את הפנים בגלל הדם". בחלומו נהנה לוי הנאה גופנית שאין להביעה במלים מהימצאותו בביתו, בין חבריו, שאותם הוא משתף בכל אחד מהפרטים המרכיבים את סבלו היומיומי ב"לאגר" (המחנה), עד שהוא נוכח לדעת שחבריו מאזינים לו בחוסר עניין, חלקם אף משוחחים זה עם זה ולבסוף אחותו קמה על רגליה ומסתלקת משם בשוויון נפש. "צער אין־סופי מתפשט בגופי. כך אני זוכר את הכאבים מילדותי הרחוקה: כאבים שכיחים של ילד שאין בהם תחושות צדדיות של אדם מבוגר בעל ניסיונות מרובים; כאב טהור שבגללו הילדים בוכים". כדי להימלט מהכאב שהסבה לו האדישות של חבריו ומשפחתו לסיפורו העיר לוי את עצמו בכל פעם למציאות של דרגש השינה שלו באושוויץ, שהיתה ברגעים אלו נסבלת יותר מהמציאות של חלומו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ