המזרחים שלא בוכים

ברי דנינו - צרובה
ברי דנינו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ברי דנינו - צרובה
ברי דנינו

לרגל שנת הלימודים שנפתחה בשבוע שעבר ונוכח רצף המאמרים של רון כחלילי ב"הארץ" על המזרחים ומקומם בחברה הישראלית, יש מקום להפנות מבט גם אל "המזרחים שלא בוכים", ולנסות להבין כיצד הצליחו ומה אפשר להסיק מכך. לפני שאספר עליהם, אבקש להוציא את עצמי מן הדיון, שכן למרות שם משפחתי אני רק חצי מזרחי.

בעבר, בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל, היה דיכוי של המזרחים: עיירות הפיתוח אוכלסו ברובן על ידי מזרחים, תושביהן הוכוונו לעבוד כפועלים — להיות חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית. מאז עברו 50 ו–60 שנה. אפשר להמשיך ולהאשים את השמאל (שהיה אז בשלטון) בפערים שנוצרו בחברה הישראלית, אבל הסיפור, כמו תמיד, מורכב יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ