לא תבינו למה אני רוצה למות. אבל לפחות שתדעו

אמירה רענן
אמירה רענן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמירה רענן
אמירה רענן

שלוש לפנות בוקר. אני מתעוררת בבית חולים כולי מחוברת לצינורות ואני מבינה שאני בחיים. שוב אני בחיים. הזיכרון האחרון שיש לי הוא רגע של החלטה, שבריר של מעשה. אני תולשת מעלי ומתוכי את כל הצינורות והמחטים וזה כואב.

מיכאל מנסה לעצור בעדי אך אני נחושה. הרופאים אומרים למיכאל שהוא חייב להשאיר אותי בבית חולים. אם לא, אני אמות. לא אכפת לי, אני יוצאת. אין דבר מתסכל יותר מלרצות למות ולהתעורר בחיים. הם לא מבינים, אף אחד לא מבין. לחיות יום אחר יום, רגע ועוד רגע ולהשתוקק למות, לקום בבוקר אל תוך הקושי העצום שנקרא חיים ולהיאבק, להילחם מלחמת חורמה ביצר החידלון, ומדי זמן מה להיכנע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ