הישראלים לא רואים אותי

ראידה אדון
ראידה אדון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראידה אדון
ראידה אדון

יש שני סוגים של מתבוננים: המתבונן הפלסטיני, והמתבונן הישראלי. אני תוהה איך זה נראה מהעיניים של המתבונן הישראלי. חג סוכות, למשל: שפע של פסטיבלים, הצגות, סרטים, טיולים, בתי קפה, מסעדות. ובמקביל: אנשים כלואים בביתם, בכפר שלהם, לא יכולים לצאת.

נער צעיר שחי בעיר ורוצה לצאת לחגוג — לא יכול. אב משפחה יושב בבית ומחכה שהחג יסתיים, כדי שיוכל לצאת ולפרנס את משפחתו. ילד קטן, שמבקש מהוריו כסף לקנות ממתק, שומע מהאב שאי אפשר, יש סגר. והאמא? היא בכלל פלסטינית שבמהלך מלחמת 1948 הוריה ברחו לירדן. היא התחתנה בגיל 15 וחזרה עם בעלה לפלסטין־ישראל — אבל ללא זהות. הזהות שלה נמחקה ביום שבו ברחה משפחתה. כשרצתה לנסוע לירדן כדי לבקר את הוריה שנהפכו לפליטים, ישראל איימה שלא תאפשר לה לחזור. כשהוריה מתו, היא לא יכלה להיפרד מהם. אפילו לא מגופותיהם. העיניים של האמא הזאת מתבוננות עכשיו. מסתכלות על עיניים שמתבוננות בה בחזרה, אך לא רואות אותה. לא רוצות לראות אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ