תנו לזה לקרות

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אסולין

התגובות החריפות בשמאל, בין היתר בעיתון זה, בעניין העצרת לציון רצח רבין, המחישו לי שוב שאחד האויבים הגדולים של השמאל הישראלי זה הוא עצמו. נקודת המבט שלו, הסגירות הכל כך חזקה שלו, הרצון שלו להיות צודק כל הזמן, לקבל קרדיט על כל איזו מלה שהוא אמר לפני 20 שנה, שאולי התממשה ואולי לא, הרצון להטיף, לסמן מי כן ומי לא. הרצון לוודאות. ואולי זה לא הרצון, אולי אלו הדאגה, הפחד, הנוירוטיות, ההתגוננות המתמדת מפני כל מי שלא בדיוק עונה להגדרות ולערכים, ולא בדיוק מדבר באותה שפה, באותו טון. כאילו אלה שמבקרים עונים לכל ההגדרות. ואני לא נכנס עכשיו לדיון סביב העצרת של רבין. כשמנסים ללכת בגשם בלי להירטב — קורסים. אבל לא זה העניין. העניין הוא הטעם בפה שאתו נותרו מי שמסתכלים על הסיפור הזה מהצד. אין דבר שצריך לעניין את השמאל הישראלי של היום יותר מאשר אלה שמסתכלים עליו מהצד, אלה שמתלבטים, שבוחנים, שמחפשים — אולי — בית. והטעם בפה, כך נדמה לי, כך אני שומע, מר. שוב השמאל הישראלי "טהרני". שוב הוא "ייבש" את השיח הישראלי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ