סייד קשוע
סייד קשוע

זו אינה ביקורת טלוויזיה, ואף לא ניסיון לערער על מוסריותה של הסדרה "פאודה", ועל תחושת העליונות שמלווה כל יוצר ישראלי המשוכנע שהוא יכול לדבר בשם הערבים באותה הקלות שבה הוא מסתערב על ידי לבישת בגדים זולים, גידול זקן וצביעתו בשחור. באופן כללי העשייה הקולנועית והטלוויזיונית הישראלית, בין אם היא המונית או גבוהה, שירתה מאז ומתמיד את השיח הישראלי השליט. מלבד מקרים בודדים (לרוב סרטים תיעודיים), המחאה הגדולה ביותר שהעשייה התרבותית הצליחה ליצור היתה מושתתת על מוטיב היורים ובוכים, כשעיקר דאגתה היא המוסר היהודי. מאז האינתיפאדה השנייה המוטיב של "אין עם מי לדבר", שהכתיב אהוד ברק, הוא הדומיננטי בתמה התרבותית הישראלית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני (זה תמיד סכסוך, ולא כיבוש). כך שאם בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הקו המנחה של האמירה הפוליטית באמנות הישראלית היה: יש בצד הפלסטיני שותפים אך לעולם ניכשל בשל הקיצונים משני הצדדים (מה לעשות הליכוד היה אז בשלטון), הקו המנחה מאז אוקטובר 2000 הוא: אין שותפים, כולם שם קיצונים (מה לעשות, העבודה היתה אז בשלטון).

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ