בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גירשו אותנו, ואני לא מכירה עוד את אמי

201תגובות
אמה של כריסטינה בטיסטה

הגענו לישראל ממצרים כשהייתי בת שש, ואחותי ויולה היתה בת 12. זה היה ב–2007. צעדנו ברגל דרך המדבר. אמא היתה בהריון, ואבא תמך בה; ההליכה היתה קשה. התגוררנו בבאר שבע, ומשם עברנו לערד. בערד נולד אחי, ואחותי ואני התחלנו ללמוד בבית הספר. אמא עבדה במלון בים המלח, וגם אבי עבד. נכנסנו לשגרה, חברים, לימודים. היו לנו מה שאפשר לכנות חיים רגילים, נורמליים, אפילו שמחים. עד שבוקר אחד אמרה המורה, שהחליטו לגרש את  הפליטים מישראל. לא יכולתי להאמין לזה, אבל כשחזרתי הביתה אמרו לנו ההורים, שניאלץ לחזור לדרום סודאן....



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו