מול מותו של בועז ארד צריך לעצור רגע ולחוש אימה

איריס לעאל
איריס לעאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איריס לעאל
איריס לעאל

אני כותבת את המאמר הזה בתחושת הלם ופלצות. רגע אחרי שלמדתי באיחור של יממה על כתבת התחקיר באתר "מאקו" על יחסים בלתי הולמים שקיים האמן בועז ארד עם תלמידותיו בבית הספר תלמה ילין, נודע לי ששם קץ לחייו.

כתיבה בסערת נפש היא טעות שתמיד הזהרתי אחרים מפניה. אדם צריך לכתוב בקור רוח ובריחוק אם הוא רוצה שלכתיבתו יהיה ערך מעבר לרגע בו נכתבה. אבל יש לי משהו להגיד גם בזכותה של המערבולת שבה אני שרויה בעת כתיבת מילים אלו. היא יכולה להיות מורת דרך אמינה בסבך הנורא של הרצון לתקן עיוותים שנמשכו זמן רב מדי ומנגד, גרירתם של אנשים לאור היום מהפרטיות של חייהם לתוך הזירה הפומבית שמעולם לא היתה פומבית ממנה והעמדתם לדין הציבור.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ