הו גורי, גורי, כמה שאני מתגעגע

הו גורי, גורי. כמה עמוסה היא המחשבה שאינך עוד, שלא תעמוד עוד ההזדמנות להרים טלפון, כדי לתאם ביקור ברחוב פינסקר, בעיר ששתתה את דמם של עמים וסתם עוברי אורח לאורך היסטוריה עקובה מפריחתו של המוות, בצל החיים שהתעקשו על מקומם שוב ושוב.

פעם, כשעוד היתה הכורסה ומקטרת ושולחן ומסדרון ורוח אלוהים שידעה את מקומה ונתתי לך את ספר שירי ונשאת עיניים להחזיר לי בספר אחר ועליזה השיבה בהרהור ארוך — עליקה, קראת לה — והבלבול התערסל באוזני ונתתי לעצמי לשקוע בין הדברים, השיחות והשקט שהופר בחותם שעלה וירד בלאט ומלוא כובדו ניכר בי רק אחרי שחזרתי לתל אביב ומיד רציתי לשוב לקומה השלישית ברחוב המתפתל ולברר את הדברים עד תום, לרחף בין המבט שלך לזה של עליזה, לספוג את רפרוף ההרף שיודע לגלם בו עולם ומלואו. בפעם השנייה שהגעתי לביתך חיבקתי כל מלה וכל שהות וכל אמירה וכל שיח, שהיה כפול צדדים. לרגע ארוך הצל נמוג והיינו שני אנשים שלא מתאמצים לגבור זה על זה או לקמץ ברוחב היריעה ומוצאים בשנייה כבראשונה, ששפתם משותפת יותר משהאחד שיער ויותר משהאחר חשד ויותר מהעמוק נותר ומעט מכל אלה נאמר והלב רחש והנפש המְתה והרצון אמר עוד פעם, רק עוד פעם אחת, ולא היתה.