ספי אפרתי
ספי אפרתי

הזיכרון האנושי הוא דבר מפעים. עד לפני זמן קצר, לא זכרתי הרבה מתקופת לימודי בתלמה ילין. מה יש לזכור? לכולם קשה בגיל ההתבגרות, ולמעטים יש ממנו זיכרון ברור בחלוף יותר מ-25 שנים. זה בהחלט היה מקום אינטימי: בתקופתי היו לא יותר מארבע כיתות בכל שכבה, כך שהיה קל להכיר את כל התלמידים והמורים. אינטימי והישגי: "בית הספר שלנו הוא כמו רכבת", אמר אז המנהל יצחק נתן להורינו, "מי שלא עומד בקצב נופל ממנה". זו היתה תמצית זיכרוני מהתקופה: בית ספר שראה עצמו כמוסד למוחות מבריקים, ומנופף עד היום ברשימת בוגרים מפוארת כדי להוכיח את זה. נדמה לי שהייתי תלמיד די בולט וזכרתי כמובן פנים ושמות, אבל תלמה ילין נותר בזיכרוני כתחנה אחת מני כמה בסיפור חיי, ולא יותר. הזעזוע משורת הווידויים של חברי ללימודים בשבועות האחרונים היה עצום, והניע תהליך מכאיב של היזכרות, בחסות שורה של בוגרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ