גירוש הפליטים מעורר את הזיכרון המשותף
מעשי גירוש או הגליה יש ומתקבעים בזיכרון המשותף לדורות. מגורשים לאורך ההיסטוריה כתבו את קורותיהם במגילות, הנציחו אותן בסיפורים שעברו מדור לדור, ברומנים ובספרי היסטוריה. זה יקרה, קרוב לוודאי, גם למעשי הגירוש שבהווה, של המאה ה-21.
אחרי סיפוח אוסטריה (1938), ביטול צ'כוסלובקיה (1938) וכיבוש פולין (1939) על ידי צבאות הרייך השלישי, פליטים יהודים רבים מארצות אלה, וגם מגרמניה, הגיעו להונגריה. רובם ככולם נהפכו חיש מהר ל"נטולי אזרחות" מנקודת מבטה של הביורוקרטיה הממשלתית. מוסד חרוץ במיוחד, בשם המשרד הלאומי לפיקוח על זרים, הציע לגרש מהונגריה הפרוטו-פשיסטית זה כבר אך המצוידת עדיין ברוב אביזרי הסדר הפרלמנטרי, את "היהודים הפולנים והרוסים" חסרי המעמד החוקי. פוליטיקאים ימנים התייצבו מיד לתמוך במבצע; היהודים "הגליצאים" היו לצנינים בעיניהם מזה שנים. לממשלה הוגשה הצעה בדבר "העתקת מקום המגורים" של נטולי האזרחות לשטחים באוקראינה בשליטת הצבאות הגרמני וההונגרי. גרמניה הנאצית פתחה במלחמה נגד ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 והונגריה הצטרפה אליה. הדרך ל"רפטריאציה" של הפליטים נראתה סלולה. ממשלת הונגריה אישרה את התוכנית ותקנות מתאימות פורסמו חיש מהר ברבים. שר הפנים, לפי השמועות, היה היחידי בממשלה שהראה סימנים של היסוס.