דוד לוי נאבק בפערים ללא זעם קדוש

עוזי ברעם
עוזי ברעם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עוזי ברעם
עוזי ברעם

שמחה אמיתית עלתה בי, כששמעתי שדוד לוי זכה בפרס ישראל על תרומתו החברתית לדיוקנה של מדינת ישראל. הרגשתי גם שאני גאה בו, משום שידעתי שדרך החתחתים שעבר לא פגעה מעולם בנאמנותו ומחויבותו למאבק עיקש בפערים חברתיים — גם כאשר עבר לפעול בשדה המדיני.

אני רואה צורך לומר את הדברים הללו, כי לא תמיד חשתי שאישיותו זוכה להערכה שהוא ראוי לה. לראשונה שוחחתי אתו בעת שעשינו דרכנו להלווייתו של משה דיין, ב–1981. דיברנו על ההבדלים הפוליטיים בינינו. ההבדל המדיני היה ברור, אבל לוי רצה להבין מה ההבדלים ביני, כסוציאליסט, לבינו — בכל הנוגע לתפישת עולם חברתית־כלכלית. הוא איתגר אותי מ"שמאל": הסכים עם מרבית קביעותי, הציג השקפה ליברלית ברורה והביע תמיכה במדיניות מס פרוגרסיבית והתנגדות להענקת פריווילגיות לבעלי הון. הנסיעה הזאת גרמה לי לחשוב הרבה על קלישאות, על דעות קדומות ועל שיפוט חפוז.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ