נתניהו מפחד שיתגלה הבלוף

כשרואים את העומס הזה, את השפע שנהפך מהר כל כך להתקף בולימי חסר גבולות — עוד רקדנים, עוד חיילים, עוד דגלים, ולייזר, ורחפנים, ושוב זיקוקים, ומקהלת ילדים, ומקהלת מבוגרים, ואתיופים, ושרית חדד, וחיים משה, ומשה דץ — מרגישים בגוף, ברגליים, כמה האדמה לא שקטה. כמה הקרח דק. כמה נמוך הביטחון.

וכשמנסים לעקוב אחרי סיפור המעשה הדחוס — תריסר השבטים והתנ"ך, ותעמיס גם שואה ורכבות וכלבים, ועכשיו נעבור לחומה ומגדל, ותפוזי יפו ועליית המזרחים, וליתר ביטחון תוסיף שוב עוד זיקוקים — מבינים כמה הצדקות אנשים כאן צריכים להשמיע ולשמוע, עד כמה בעצם הם אינם בטוחים במקום הזה, עד כמה אינם בטוחים בעצמם במקום הזה. עד כמה הם צריכים להשתכנע בנסים — לא היה כדבר הזה בשום אומה, אין עם כזה בעולם — כדי להאמין באפשרות כלשהי של מחר.