גרוסמן, צא ולמד מנטלי פורטמן
אתחיל בגילוי נאות: הייתי מחנך כיתתו של דויד גרוסמן בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, ואף הייתי מורהו לספרות באותן שנים, והוא טען בכמה הזדמנויות שהייתי בין אלה שהעבירו אותו מעולם המזרחנות לחיק הספרות העברית. אכן, "אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו", ואני, לא רק שאיני מקנא בתלמידי, אלא אף גאה בו ובמה שהביא עמו אל הספרות הישראלית. לא הייתי מזכיר דברים אלה, אלא בבחינת "נאמנים פצעי אוהב". איני יכול אלא להצטער במה שעשה (או לא עשה) גרוסמן בעניין פרס ישראל. היה עליו לסרב, בלא היסוס ובלא פקפוק, לקבל פרס...
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר