מה שראיתי בעיני בבקעת הירדן הוא טיהור אתני

אילו היינו לפני חודש תריסר אנשים, ולא ארבעה, היינו יכולים לעצור את שלושת הגברים שבאו מהתנחלות מבואות יריחו להבריח את העזים והכבשים מחֶלקת המרעה הטבעי הגדולה, שעוד נותר בה מעט עשב דליל. והצאן נבהלו וברחו. והרועות וילדיהן נסוגו אחריהן. וגם אנחנו הסתלקנו במפח נפש.

אילו היינו שלשום 20–30 אנשים, ולא חמישה, בחלקת המרעה שעל יד "החווה של עומר", היתה רוחנו חזקה די הצורך להיאחז בתוקפם של צווי הצדק וההיגיון, ולסרב להישמע להוראות החיילים שבאו לגרש אותנו ואת הרועים מתוקף צו צבאי אווילי. תחילה הם היו שלושה, החיילים, ואחר כך באו עוד כלי רכב ועוד חיילים, ומולנו, שלוש נשים קשישות ושני גברים, אף הם לא צעירים עוד, עמדו כ–15 חיילים חמושים. ואנחנו הסתלקנו.