כיעור אחד בחודש, והפעם: מוטי מלכה

אורית קמיר
אורית קמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורית קמיר
אורית קמיר

מזה זמן נדמה שהכיעור, הרוע והשחיתות גואים מכל עבר ומאיימים להטביע. היכן שלא מביטים פוגשת העין חוצפה, ערלות לב, ציניות, העדר בושה, חמדנות, אנוכיות, שקרנות, פוגענות. מנגנון ההישרדות הנפוץ ביותר הוא התנתקות, הסתגרות בבועה. כשלא שומעים חדשות ולא צופים בהן - הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. מפלסי הגועל, החרדה ותחושת חוסר האונים יורדים פלאים. כשלא צופים בסרטים על המחתרת היהודית, קיפוח עדתי, זוועות הכיבוש או התעללות בחסרי ישע - אפשר ליהנות מאוכל מעודן, יין משובח, מוזיקה טובה. הבעיה היא, כמובן, שכשהאנשים הטובים בבועה, הכיעור נושא ראש ומתנחשל, והצורך להימלט לבועה גדל, וחוזר חלילה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ