מי הוציא חוזה על ג'רמי קורבין

באמצע שנות ה–90 גילתה אירופה את השואה. גרמניה קבעה יום זיכרון רשמי, יום שחרור אושוויץ בידי הצבא האדום (ולא את יום עלות היטלר לשלטון, למשל, או את החלת חוקי נירנברג). בעקבותיה הלכו מדינות המערב והאו"ם.

תאמרו, הלך הדור הנאצי, והנה התאפשרה גם האפלה, בעזרת השואה, של כל זוועותיו (20 מיליון סובייטים, למשל), אבל הזיכרון הפתאומי לא הופיע רק בגרמניה. אפילו איטליה נסחפה לתוכו. ובניגוד לגרמניה, לה היתה דווקא מסורת זיכרון: לא רק המאבק בפשיזם (מכירים את שיר הפרטיזנים "בֶּלָה צ'או", הספרות של פָּאבֶֶזֶה, הקולנוע מהניאו־ריאליזם עד הטביאנים?), גם גורל היהודים לא נפקד מתרבותה ("הגן של פינצי קונטיני" מאת באסאני, הספרות של פרימו לוי). ובכל זאת, בבת אחת היתה השואה לאבן יסוד גם אצלה, עם סיום המלחמה הקרה, כשנעלמו ההבדלים בין שמאל לימין, כמו בכל מערב אירופה.