כשהתעורר בנימין נתניהו בוקר אחד
בתחילת 1968, ליד הממשל בעזה, פגשתי חבר מהעבר, צנחן, שכמוני גדל על "חוויות מלחמת העולם השנייה" מהסרטים: פריצת דלתות בלילה, גרירת חשודים, עינויים. "גועל נפש", לחש, "כמו נאצים". לרגע רווח לי למשמע ההשוואה. כך גם אני הרגשתי, לבושתי, כשעמדנו בלילה ליד הממשל הצבאי באל־עריש, אחרי ליל מעצרים. למעלה עינו מישהו. השתתקנו למשמע זעקותיו. מיהם "אנחנו"? כבר בני 70 ויותר. המאמר הפוליטי הראשון שלי התפרסם בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב ב–1971. כותרתו רמזה השוואה. "אל תגידו לא ידענו; עכשיו אתם יודעים". לא...
