למה חזרתי למרצ, או מהמיינסטרים לאקסטרים
משרדי מרצ בשבוע שעבר, מקום עצוב. לא, לא היתה שם אבטלה, לא סמויה ולא גלויה. אנשים, כולם צעירים, עבדו, שוחחו, עילעלו. אבל שמחה לא היתה שם. לא זיהיתי אפילו מרץ. היתה תכונה. אבל שקטה. זומבית משהו.
כשרציתי, בגאווה מסוימת, להצטלם ליד דגל המפלגה, המזכירה נעלמה. ברחה, מחשש שתיכנס לפריים. היא מתביישת כנראה. אבל כל זה לא ריפה את ידי. הרגשתי בכל זאת שחזרתי הביתה.