שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שלב ראשון: לאחד את המחנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

קצת אחרי הפריימריז לראשות מפלגת העבודה, אני חשה שאני חייבת להתנצל לפני כל מי שהחליטו שעלי לזוז מעט הצדה. באמת, מה חשבתי לעצמי, "ילדה" שמעזה להשמיע קול ברור במגרש השמור לפובליציסטים ופוליטיקאים, ששומרים בקנאות זה לזה על השרביט.

צדק יוסי ורטר ("הארץ", 5.7), כשעמד על כך שהפוליטיקה הישראלית היא בין היחידות בעולם, המעדיף מנהיגים צעירים, שממשיכה להמליך פוליטיקאים ותיקים. ואולם, אבחנה אחת חמקה מעיניו: הפוליטיקה הישראלית ופרשניה הם גם בין היחידים במערב שבשנת 2019 ממשיכים להקטין נשים ולהלעיג עליהן. נשים לא נאבקות, הן "מתקוטטות"; הן לא אסרטיביות, הן "צווחניות". לא פעם העירו לי שהבעיה הפוליטית המרכזית שלי היא, ש"יש לך דעות". רק עיתונאים כמו ורטר עדיין חושבים שזה לגיטימי לכנות חברת כנסת בת 34 (הגיל שבו יצחק רבין היה אלוף פיקוד צפון) "ילדה" ו"פוקימון קרב" (וסלח לי, חתן פרס סוקולוב, שנאלצתי לגגל את המושג החדש), וכל זאת בזמן שבהובלת מי שהאנשים הללו כן תמכו בהם — ישראל והדמוקרטיה הגיעו אל פי תהום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ