שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רפואה נמנעת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בעילום שם

אני עדיין נמצא בתחום השלושים לפטירתה של אשתי, בת זוגי, מ"המחלה". אני עדיין מסתגל ל"לבד", ליקיצה ללא אינטראקציה של בוקר אתה; ללא יכולת לחלוק אתה את שיחת הטלפון שהיתה אך לפני כמה דקות; בלי אפשרות להתנתק מהבזקי זיכרונות של "מאז ועד היום"; עם השחזור של חייה ב–23 השנים האחרונות, שלא היטיבו אתה; עם החודשים האחרונים של החיים בשולי המוות ועם הרחמים העצמיים, המהולים בתרעומת, אפילו כעס, שכך עלה בגורלי. אני מנסה למצוא אובייקטים להפנות אליהם את הכעס. בריבונו של עולם איני מאמין, ולכן הוא ירד מעל הפרק. הסביבה, המשפחתית והחברתית, מעולם לא הבטיחה לי גן עדן בעולם הזה, כך שלזקוף לחובתה את הכאב, את התסכול, את התמוטטות העולם שחייתי אתו במשך יותר מ–50 שנה, יהיה ממש לא מוצדק. מעטה החושך שמכסה אותי אינו מאפשר לי לראות נכוחה את מצבי הנוכחי, ואינו מרמז על עתיד, קצר ככל שיהיה (שהרי אני כבר מעבר לגבוּרוֹת), שניתן להתעודד בשלו ואפילו להתרפק עליו בעזרת דמיון יצירתי. בקיצור — נאחס.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ