יהודה באואר
יהודה באואר
יהודה באואר
יהודה באואר

במאמר שפירסם כאן פרופ' דניאל בלטמן לפני שבועיים ("באואר, הלילד הזה פיללת?") יש גם טענות ענייניות שראויות לתשובה. הוא כותב שיש בעבודתי "פגם גנטי קשה". פעם, הוא כותב, קראתי לזה "ייחודיות השואה" (באמת? מתי?), והיום אני מכנה זאת "חוסר תקדימיותה", ולדבריו מדובר ב"מין ניסוח חכמולוגי".

אכן, יש בי פגם גנטי כזה: מזה עשורים אני מתנגד להגדרת השואה כ"ייחודית", כי אם היא היתה ייחודית, כלומר חד־פעמית ולא יכולה לחזור על עצמה, אפשר לשכוח אותה, שהרי היא איננה מאיימת יותר על היהודים או על האנושות ככלל. זוהי טעות: השואה היתה מעשה אדם, ולא מעשה של אל או שטן, ולכן היא יכולה לחזור על עצמה, אם כי לעולם לא בדיוק באותה צורה, כי שום דבר אנושי אינו חוזר על עצמו בדיוק באותה הצורה. אירועים דומים לה יכולים לחזור, ולאחר השואה אכן היו רציחות עם, שאלמנטים מרכזיים בהן דמו להיבטים מרכזיים של השואה. כך למשל ברואנדה, שבה חוגי האינטליגנציה של בני ההוטו שרצחו בבני הטוטסי, למדו על מלחמת העולם השנייה ועל השואה וניסו להשמיד את המיעוט הטוטסי כולו, כשהם מסתמכים על אידיאולוגיה גזענית מובהקת — והשפעת הנאציזם כאן ברורה למדי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ