"מצעד החיים" צריך לחשב מסלול מחדש

עינית שניר - צרובה
עינית שניר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עינית שניר - צרובה
עינית שניר

גדלתי עם געגוע אין סופי - הגעגוע של אבי לחזור לביקור במולדתו, פולין. אבל בימים ההם, עוד היה מסך של ברזל, ואבי לא זכה לקבל ויזה. הוא נפטר לפני שביקור כזה התאפשר.

לאושוויץ הגיע אבי עם אביו, דודו ובן דודו לאחר הפינוי הסופי של גטו לודז' ב-1944. הם שרדו גם את אושוויץ, ובתחילת 1945 החלו ארבעתם את צעדת המוות. אבי הרבה לתאר את מטוסי בנות הברית שעברו נמוך מעל ראשם וצלפו לתוך בתים במטרה להרוג גרמנים. המטוסים טסו כל כך נמוך, שהוא ראה מלמטה את עיניהם. הוא המשיך וסיפר, שלמרות שיכלו, אף אחד מהטייסים לא ירה בחיילים הגרמנים האוחזים נשקים שלופים ומאיצים בשבויים המורעבים, חסרי הביגוד והנעליים, בקור הפולני של חודש ינואר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ